אני, חניתה חן , נכדתה של בינה פאנק ז"ל, ניצולת שואה מגטו לודג' שבפולין, שם איבדה את כל בני משפחתה: זוג הורים ו6 אחים ואחיות.
לאחר השואה התחתנה וילדה את ביתה היחידה- אימי. יחד הן עלו לארץ בשנת 1949.
סבתי תמיד שמרה על שתיקה .
פעם אחת היא הזכירה קור, פעם נוספת רעב כבד. למדנו ממנה, שאסור לזרוק לחם, בבית צריך להיות מזווה מלא בשימורי מזון לעת צרה, ובעיקר מסירות לעבודה, כי רק ככה שורדים.
היום אני מצרה על כך שאין שום עדות לתופת שעברה.
הזכרון של ניצולי השואה הוא העבר שלנו, התעוד שלהם הוא עתידנו.
לזכור ולעולם לא לשכוח!
קטע מתוך דבריו של הנשיא פרס ליום השואה:
"...השואה חייבת לעמוד לנגד עיניה ומצפונה של האנושות כאזהרת נצח חמורה. כצו מחייב לקדושת החיים, לשוויון האדם, לחירות ולשלום. אין לראות ברצח יהודי אירופה בידי גרמניה הנאצית מעין "חור שחור" אסטרונומי, כוכב מוות בולע אור, אשר שואב לתוכו את העבר ואת העתיד כאחד. אסור שהשואה תהיה בעיני כולנו מחסום בפני האמונה בטוב. בפני התקווה. בפני החיים. אני שואל את עצמי היום... כיצד הייתה יהדות אירופה רוצה שנזכור אותה? ...אם יש קול קולקטיבי למיליוני היהודים באירופה, הקול הזה קורא לנו ולכם, להביט קדימה. להיות את אשר יכלו הקרבנות להיות ולא היו. ליצור מחדש את אשר אבד לנו בהכחדתם."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה